"חורפו של אביב" - אסופת שירה על הזיקנה בעריכת חגית זוהרה מנדרובסקי

ילדים קטנים מתקשים לתפוס את המושג זִקְנָה, ובני נוער מתקשים בכך עוד יותר. בעיניהם, כל מי שעבר את גיל 30 הוא זקן. גם אנשים מבוגרים מעדיפים להשתמש במונחים אחרים ובמילים אחרות, כדי להגדיר את הגיל המתקדם. הם אומרים שהם מבוגרים, טוענים בלהט שגיל חמישים הוא ה-ארבעים החדש וגיל שבעים הוא ה- שישים החדש, הכל כדי לא לומר זקן או קשיש. אבל מה לעשות והסטטיסטיקה הוכיחה, מעל לכל ספק, שסוף כולנו להזדקן. על כל המשתמע מכך.

בשנת 2017 פנתה אלי המשוררת חגית זוהרה מנדרובסקי והזמינה אותי לשלוח לה שירים בנושא הזקנה. חגית רצתה לפרסם אנתולוגיה בנושא במחשבה שזה נושא חשוב ומשמעותי שלא מדברים עליו מספיק. תמיד קל ונוח יותר לכתוב על אהבה וגעגוע, על נעורים ואפילו על מלחמות… זקנה, מסתבר, היא קצת פחות אטרקטיבית, פחות מעניינת.
לי עצמי הייתה זכות גדולה, לגדול במשפחה שהיו בה אנשים מבוגרים רבים. כבת יחידה להורי וכנכדה יחידה הייתי מוקפת דודים ודודות, שתי סבתות וגם סבא ולמדתי להעריך את עצותיהם של המבוגרים. למדתי להקשיב להם, לראות אותם. ממש לראות אותם. להתאים את עצמי לקצב שלהם ולחבק בכל הזדמנות. זכיתי ללוות בחייה את סבתא פרידה שלי, סבתי האהובה עד שנפרדה מהעולם בגיל 104. ממנה קיבלתי אהבה ללא תנאי וגעגועי אליה הם אינסופיים.

נעניתי להזמנתה של חגית ושלחתי אליה כמה שירים. ביחד עם שיריהם של משוררים וכותבים רבים נוספים נולדה האנתולוגיה "חורפו של אביב" שהתפרסמה בתחילה באופן מקוון בלבד, כקובץ שניתן היה לפתוח ולקרוא על המחשב או בסמארטפון. אבל כיוון שחגית ביקשה להעלות את נושא הזקנה למודעות, היא לא ויתרה על החלום.
לאחר חדשי עריכה ארוכים, התלבטויות וחיפוש בית חם ומחבק לספר, יצאה לאור האנתולוגיה המודפסת, כשהיא מאגדת בתוכה שירים וסיפורים שנכתבו באהבה ובחמלה ומביאים לידי ביטוי רחשי לב ותובנות הנוגעות בתקופת החיים שאנו קוראים לה זקנה.
זהו מבט אחר, רך, ונוגע במעבר, הצפוי לכולנו, אל הגיל השלישי.