'בגלל' גיליון 14

שעות הערב חלפו לאיטן והיא החלה להתכונן ליציאה.
בחצות בדיוק עלייה להתייצב בעמדת הטלפון וזה לא עומד להיות קל. כלל וכלל לא.
במהלך שמונה השעות הקרובות היא תשהה ליד קו הטלפון, תייחל לצלצולו ובה בעת יהלום ליבה בפראות בכל פעם שיצלצל.
היא מכירה היטב את האופן בו יתנהל הלילה.
עוד מעט תצא לדרך. תוך זמן קצר תגיע אל המבנה האפרורי, חסר הייחוד, הנראה מבחוץ כמו רק סתם עוד מקלט המיועד להגנה אזרחית מפני מלחמה, או מתקפת טילים.
היא תפתח את הדלת במפתח המיוחד, שנמסר לה תוך ציון הרצינות הרבה שיש לנקוט כאשר משתמשים בו.
"את פותחת את הדלת ומיד סוגרת אחריך. ואל תשכחי לנעול את עצמך היטב כשאת בפנים וכמו כן לנעול בקפדנות כאשר את עוזבת בסיום המשמרת. לעולם לעולם אל תשאירי דלת פתוחה".
והיא מקפידה על כך.
לא שוכחת את ההנחיות המדויקות.
לאחר שתיכנס מבעד לדלתות הכבדות המסורגות, היא תצעד לאורך החדרים, תחצה את האולם רחב הידיים, שבקצהו הקומקום החשמלי והארון שבתוכו מישהו משאיר תמיד חפיסת עוגיות.
אחר כך תפנה לעבר החדר המחולק לתאים קטנים, שבכל אחד מהם מותקן מכשיר טלפון.
את מעילה תתלה על הקולב, תניח את התיק בסמוך לעֵמְדה ותיקח נשימה עמוקה.
עוד מבט במכשיר הטלפון השחור המונח על השולחן.
בדיקה אחרונה כדי לוודא כי ברשותה עט, דפי נייר וגם, לא לשכוח, יומן המשמרת.
כעת באמת אפשר להתחיל.
כל עוד מחריש הטלפון עוד יש לה פנאי לחשוב, לדמיין מה יהיה תוכן השיחה הבאה, אך כאשר המכשיר מצלצל ונשמע קול המטלפן מן העבר השני, מתחלפות המחשבות בראשה.
כעת היא מנסה לצייר בדמיונה את פניו של המטלפן, מנסה על פי קולו להתאים לו גיל, לשעֵר את גובהו, את צבע עיניו.
לא תמיד זה מצליח. לאחר מספר רגעי שיחה מתוחים, היא נוטשת את הניסיונות הללו העַקַרִים.
ממילא לעולם לא תוכל באמת לדעת.
כעת היא מתרכזת רק בצליל קולו. מנסה להקשיב לכאב, לצער, לבכי, למצוקה הבוקעת מבעד לאפרכסת.
היא משתדלת להישאר ניטרלית ויעילה, גם כאשר הנושא שעליו מדבר המתקשר, הוא נושא כאוב ונוגע.
הרי כך לימדו אותה.
"אל תיכנסי 'לתוך' הבעיה. אם תעשי זאת לא תוכלי לעזור. הישארי מחוץ אך שימי לב היטב למילים, לטונים, למֶסר שמעביר המתקשר".
"שלום", היא עונה לכל שיחה שמצטלצלת. נזהרת בלשונה שלא לפלוט איזה "ערב טוב" חגיגי מידי או "לילה טוב" עליז. מצבו של המתקשר אינו טוב כל כך, שהרי אחרת, לא היה מרגיש צורך נואש כזה, להתקשר לכאן ולשוחח עם אדם שאינו מכיר ועוד בשעת לילה שכזו.
בחדר האטום לרעשים, קירותיו האפורים מרופדים בשטיח אפור הבולע רעשים וסופג את הדמעות, היא משרבטת עיגולים אקראיים על הדף שלפניה.
מושכת את הקווים על הנייר, מסלסלת בעט שבידה צורות גיאומטריות שונות ומשונות, המתעגלות ומתפצלות לאלפי קווקווים קטנטנים ונקודות אינספור.
כמו המחשבות המסעירות את מוחה שעה שהיא מנתחת את השיחה האחרונה שעליה ענתה.
הייתה מצוקה בקולו של הדובר.
שעה ארוכה בכה בטרם עלה בידו לספר וגם אז, יצאו מפיו המילים קטועות ומבולבלות. קשה היה לו להתנסח אך היא הבינה לליבו.
אוזן קשבת. זה כל מה שהיה זקוק לו. מישהו שינחם, שישמע את הצער, שיספוג לתוכו את הדמעות.
היא באמת רק הקשיבה. הנהנה בהבנה, אך לדמעות הניחה להיספג רק בשטיח הקיר האפור.
לדמעות לא הרשתה להיכנס לתוכה.
היא ידעה, ברגע שייווצר חיבור נפשי, רגשי, לא תהיה בה עוד כל תועלת.
היא תוצף בכאבם של אחרים, בזעקתם.
ליבה יתחיל אז להקשיב רק לעצמו ולא יישאר בו מקום למשהו אחר.

לאורך הלילה כולו המשיכו השיחות לזלוג מן העולם שבחוץ אל תוך החדר ולהצטלצל ממכשיר הטלפון.
מנגנות באוזנייה את סיפוריהם האנושיים של המתקשרים.
היה ההוא שנעזב על יד אהובתו. אכן, בעצמו הודה כי הפליא בה את מכותיו, אך למרות זאת אהב אותה בכל ליבו. כעת אינו יודע כיצד ימשיך את חייו בלעדיה ואף התקשה להבין מדוע היא מסרבת לשוב לזרועותיו.
והייתה ההיא, שחבֵרָה בגד בה וּנְטַשָׁה והנה היא מאיימת כי תיטול את חייה אם לא ישוב.
שעה ארוכה לא הצליחה להרגיע אותה והאיום היה תלוי ועומד בחלל החדר, כמו גליד קרח פוצע וחד.
לבסוף נָשְׁמַה הנערה נשימה עמוקה ובין קינוח חוטמה, לקולות הנשימה, החוזרת אט אט לסִדְרה, היא אמרה: "אתמול צלצל אלי בחור חדש. נראה טוב. מה דעתך? כדאי לי להסכים לצאת איתו?".
רק אז ידעה כי המשבר חלף.
והייתה הגברת הקשישה שזה לא מכבר איבדה לנצח את בעלה.
בקול שבור ומרוסק סיפרה על חיי הנישואים הטובים שהיו לה לצידו. תיארה את דמותו, מתרפקת על הזיכרונות.
והיא, יכלה רק לשאול אותה עוד ועוד עליו. על האיש שאבד לה. לתת לה הזדמנות לספר עליו. להספידו. לחלוק עמה את הזיכרונות הנערמים על הלב.
השעות נקפו.
לפנות בוקר נדם הטלפון.
ככל שהביטה בו יותר כך התמיד בשתיקתו השחורה הנוקשה.
היא התמתחה. יישרה ידיה אל התקרה משחררת את פרקי אצבעותיה הנוקשים.
מנערת את האצבעות אחת אחת אל מול המנורה, כמנסה לתפוס את פרודות האבק הזעירות המתעופפות בחלל שלפניה.
שֶׁקֵט.
קמה ממקומה. מחלצת את איבריה ויוצאת אל המטבח הקטן להכין לעצמה כוס קפה.
אוזנה כרויה כל העת אל המכשיר הדומם, קשובה לשמוע אם יתעורר.
כשהקפה מוכן, נוטלת את הספל ומתחילה צועדת בין החדרים הריקים הדוממים. לוגמת ובוחנת את הפלקטים שעל הקירות, את המודעות, את רשימת המשמרות לחודש הקרוב שעודנה ריקה.
אחר-כך היא משתמשת בעט, המחובר תמיד בחוט ארוך אל הלוח, ומוסיפה את שמה אל אחת ממשמרות הלילה של סוף החודש.
היא אהבה את הלילות.
שיחות הטלפון היו אז אמתיות יותר. עמוקות יותר.
בלילה נטו האנשים להשיל את שריונותיהם והניחו להם לצנוח בחשכה. אז הרשו לעצמם לבקש עזרה נפשית. המחסומים נפלו ומבעד לסכר פרצו סיפורי המכאובים והמצוקות.

אך היה גם משהו מפחיד במשמרת הלילה.
היו השיחות האלה שבאו מאנשים אָפֵלים.
כל מיני סוגים של שיחות.
הדוברים ידעו להסוות היטב את סטיתם. הם תיארו מצוקה שנראתה אמיתית. הם בכו. לעיתים קרובות שיתפו בחייהם האינטימיים.
היא לא יכלה לדעת, לפעמים עד סוף השיחה, שזו רק סתם דרך עלובה ושכל מטרתה לנצל את נוכחותה, את קולה, את הבנתה.
רק הגניחה הסופית הסגירה את מטרת השיחה ולפעמים גם זה לא.
קיננה בה תחושה בלתי מוסברת, כי מיד בשקוע השמש, מגיחים, מתוך האפלה המשתלטת, כל יצורי הלילה. מתעופפים ממאורותיהם האפלות, ממקומות המסתור בהם התחבאו מפני האור, וכעת, בחסות החשכה, הם משתלטים על היקום.
היא דמיינה כי כל המתקשרים הליליים הזקוקים להקשבתה, מתגוררים בסמוך, ממש בבניינים המקיפים את המקלט שלה.
שיוותה בנפשה כי כל המרפסות, דירות הקרקע והחצרות האחוריות מאוכלסים באנשים העצובים, הבודדים והמיואשים שזה עתה סיימה לשוחח איתם.
בתוכה פנימה ידעה כמובן כי אין זה נכון.
הלא אין איש יודע את כתובתו של המקלט שלה. אנשים רק יושבים להם בבתיהם וכאשר נזקקים לעזרה הם מתקשרים.
קרוב לוודאי מתגוררים הם במקומות מרוחקים. בכל רחבי העיר ואפילו מחוצה לה.
ברור כי להרגשתה זו לא הייתה כל אחיזה במציאות אך זה היה חזק ממנה.

בשעה שמונה בבוקר הסתיימה המשמרת.
בדלת נשמעה חריקת המפתח המסתובב במנעול.
באו להחליף אותה.
היא בֵּרְכָה לשלום את המחליף.
סוף סוף יכלה להשתמש ללא היסוס בצרוף המילים "בוקר" ו "טוב".
היא פינתה את העמדה שלה ליד השולחן, מתחת למנורה הדולקת תמיד, בצמוד לקיר האפור, הסופג.
שטפה את ספל הקפה הריק בכיור המטבח הלבן. נטלה את תיקה ויצאה אל שמש הבוקר.
שֵׁדֵי הלילה שבאו לבקרה התעופפו בחזרה אל מחילותיהם. העולם שבחוץ חיכה לה בחיוך ירוק-כחול בתוך קערת שמים בהירים, עצים פְּרוּשֵׂי ענפים ואור רך שגהר אליה, כמו מופתע לראותה לאחר שהסתתרה מפניו כל הלילה.
הלכה לאיטה, נושמת את הבוקר בנשימות עמוקות. מגרשת את הכאבים שחלחלו לתוכה בלילה. מאווררת את ריאותיה באור הצלול השוטף.
בעודה פוסעת בצעדים קטנים, אינה ממהרת עוד לשום מקום היא תרה בעיניה את המראות.
אמש החנתה את רכבה רחוק.
מקומות החנייה שהיו תפוסים בלילה על ידי דירי הרחוב, התרוקנו כעת. הדיירים נסעו לעבודה והרחובות התפנו. את מכוניתה מצאה ניצבת בדיוק במקום שבו השאירה אותה.
לבדה עמדה. מיותמת.
בטרם נכנסה אל הרכב, הרימה ראשה אל על, להעיף עוד מבט בשמיים הבהירים.
ואז, כמו מתוך סצנה בסרט איטלקי שחור לבן, נפתחה לפתע בדירה שמעליה דלת ואל המרפסת הקטנה יצא אדם.
קשיש קְטן קומה, זָקַן קצר ומטוּפח מלבין על פניו ובידו אחז משפך מתכת ישן נושן, כזה שמשקים בו את הגינה.
כשמשפכו בידו קָרַב הזקן אל סורגי המרפסת ובכוונה רבה, בריכוז ממש, החל משקה את העציצים.
והיא עומדת למטה ברחוב המתעורר, צווארה מוטה אל על והיא כולה נפעמת.
מביטה בו כיצד הוא מַעָרֶה את המים הזכים אל אדמת העציצים. בזה אחר זה הוא משקה אותם. עציץ אחר עציץ. והם כולם פורחים, מוריקים, כמו משיבים לו אהבה תחת אהבה ופריחה תחת הדאגה שהוא דואג להם.
בתנועות איטיות, עתותיו בידיו, הוא ממשיך במלאכה.
בשבילו, כמו נעצר העולם מלכת ואין עוד דבר החשוב יותר לעשותו, ביום הבהיר והמושלם הזה, מלבד לספק מים חיים לפרחים.
רגליה נטועות באדמת המדרכה האפורה, כמו הפכה אף היא לצמח שאינו יכול למוש ממקומו וממתין למישהו שיבוא וישקה.
מחשבותיה נודדות אל הלילה שחלף, אל הכאבים שהצטלצלו באוזנייה, אל המצוקות שנשפכו אל גנה המְכִיל עד כלות.
אז החלה לדמיין לעצמה עולם אחר.
עולם קטן אך מושלם. עולם שבו כל אדם תהיה לו מרפסת קטנה.
מן גזוזטרה שכזו שעל סורגיה יתלו להם עציצים משתרגים, פורחים בצבעים של חופש, מטפטפים מים זכים מאדמתם הלחה אל המדרכה הסדוקה שלמטה.
ויוכל כל אדם לצאת אל עציציו, לפגוש במבטם הירוק ולהעניק להם מטובו.
ואולי בעולם כזה כבר לא יהיה צורך בה.
אולי בעולם כזה תוכל היא להשקות את עציציה שלה, לישון במיטתה בלילות ולדעת כי יש שלווה מסביב.
שקט ושלווה.
איש לא יתקשר אז אל הטלפון השחור לחלוק עמה את כאבו.
גם הקירות האטומים הסופגים, יוכלו לנוח. יקלפו מהם את השטיחים האפורים ויוציאו אותם מתחום שלטונה של הנורה הצהבהבה הדולקת תמיד. סוף סוף הם יוכלו להתייבש באורה של שמש אמיתית.