פתיחת קופסת התמונות.

קופסת העץ הכבדה שנטמנה באדמה בימי המלחמה הנוראה, חיכתה שם, עטופה בבדים מכוסה בעפר ממתינה ואוצרותיה בתוכה, ליום שבו ישלפו אותה מקברה ויָחְיו את הזיכרונות החבויים בה.

סבתא הייתה ממתינה לי בביתה שבקריית ביאליק. עומדת בפתח הבית הקטן והלבן, מקבלת את פני בשמחה גדולה, עוטפת אותי בחיבוקה וממתינה לנשיקותיי.

אחר כך הייתה מתחילה להאכיל אותי.

מעולם לא הפסיקה במלאכה חשובה זו גם כשכבר הפכתי לאמא בעצמי.

נראה היה כי המשימה להאכיל את האנשים סביבה הפכה להיות משימת חייה.

גם כשבטני כבר עמדה להתפקע תמיד נאלצתי לשמוע ממנה את המשפט: "מה זה? לא אכלת כלום!"

לאחר שהייתה משתכנעת כי לא אוכל עוד להכניס פרור, הייתה ניגשת סבתא אל הארון ומוציאה ממנו את קופסת העץ.

אל השולחן היו נשפכים אז חייה של סבתא בצילומי שחור לבן.

וסבתא הייתה מספרת.

בוחרת הייתה תמונה זו או אחרת, אוחזת אותה בידה, הופכת בה לכל הכיוונים, קוראת את שהיה כתוב מאחור. אותיות ארוכות ומסתלסלות, תאריכים באותיות רומיות, הקדשות שונות שנכתבו בלהט ובתקווה שיִיזָכְרוּ וישרדו גם בעוד שנים רבות. מילים הכתובות צ'כית, סלובקית או הונגרית.

לאחר שסיימה לקרוא הייתה סבתא מגישה לי את התמונה ומפליגה בסיפוריה על אודות האדם המצולם, או המקום שבו שהה בעת הצילום, או על יחסיה שלה עם אותו אדם.

כך נטוו הסיפורים לכדי חיים שלמים.

אחד לאחד חברו להם. הצטרפו למארג עשיר של חוויות, שמות, פנים ומקומות.

אי אפשר לנתק את האמת מהדמיון, את המציאות מההמצאה, את מה שהתרחש באמת ממה שלא ידעתי והשלמתי בעצמי.

אי אפשר להפריד את החוויות של מי שחי אז באותה תקופה אפלה, מחוויותיו של מי שחי כאן ועכשיו ומתחבר אל הסיפורים והתיאורים באופן רגשי.

זוהי תמציתו של הסיפור.

שילוב של אמת ופירוש של האמת ההיא ממרחק חיים שלמים.

שילוב של חוויות שחלקן התעצמו עם השנים וחלקן התעמעמו.

תצרף של טעמים, צבעים וזוויות צילום, אשר ראשיתם בסוף המאה ה-19 וסיומן בעשור השני של המאה ה-21.

סבתא נפטרה באוקטובר 2013, נושקת לגיל המופלג 104.

אני האחרונה שנשארה כדי לספר את סיפורה, להוציא לאור את חייה רצופי המאבק, הישרדות, רצון עז לחיות ואהבה אחת גדולה מהחיים שלא דעכה עד ליומה האחרון.

"אולי בכל זאת" סיפורה של אישה אחת קטנטונת שלא נכנעה לגורלה.

סגור

הנושא 'מלאכת נשים' – שזור לאורך כל פרקי הספר באמצעות הדיאלוג המתקיים בין מכונת התפירה ועבודת התפירה עצמה, לבין גיבורת הסיפור – סבתי פרידה.

מכונת התפירה ומיומנות התפירה מקיימות את ההבטחה לפרנס. בעזרתן מצליחה המשפחה להתקיים בזמנים קשים, כשמשתמשים בהן לתפירת המדים עבור הצבא והחיילים, וגם, בימי שלום לתפירת חפצי מותרות שמטרתם לשמח, כגון: מונוגרמות למצעי כלה, שמלות חתונה ובגדי נשף מפוארים.
מכונת התפירה הכבדה מנוצלת לקיום והישרדות וגם למטרות אחרות שתפירה איננה אחת מהן…

בשלב מסוים ובלית בררה, נמסרת מכונת התפירה רק על מנת לשוב ולהגיח אחר כך ברגע לא צפוי ובמקום שבו היא נדרשת ביותר.

מכונת התפירה ומלאכת התפירה אינן המוטיב המרכזי בספר אך משהתבקשתי לנושא 'מלאכת נשים', לא יכולתי שלא לחשוב עליהן כעל הביטוי החזק ביותר למלאכה זו. נשית בעיקרה (אם כי לא רק), דורשת מיומנות וסבלנות, יכולת התמדה כמו גם קואורדינציה, יצירתיות וריכוז בעת ובעונה אחת.
בהחלט יכולות שאני משייכת אותן לנשים.
בחרתי לקרוא מספר קטעים המייצגים את ההתבוננות שלי בנושא והנה הם:

קטע ראשון אנה וחתנה המיועד נפגשים לפגישת היכרות ראשונה:
נושא התפירה עולה כמקור לפרנסה. הזוג הצעיר מוודא איש אצל רעהו שאכן יהיה ביכולתם להתקיים בכוחות עצמם.

"גם מקס עצמו היה רק בן עשרים ואחת, אך כבר הספיק לרכוש לעצמו מקצוע מבטיח, נפח, היודע לבצע כל עבודה שתידרש ממנו. הוא התפאר באוזניה של הנערה על כי הוא כבר מרוויח את לחמו בכבוד ואף עוזר בפרנסת המשפחה.
אנה הנבוכה והביישנית, גילתה את אוזנו של השחצן הצעיר, כי אף היא איננה, מה שנקרא, פָּרַזִיטִית. ידיה אמונות הן על מלאכת התפירה. גם לה מקצוע שיוכל בבוא העת לפרנס אותה בכבוד.
לאחר גילויים אלה השתתקה אנה. נבוכה פי שניים הייתה כעת לאחר שהבינה לאן מתגלגלת השיחה".

קטע שני אנה ואמה תופרות את שמלת החתונה של אנה:
השמלה היא גולת הכותרת של החתונה. היא מתוכננת לפרטי פרטים ומשקיעים בה מחשבה וזמן רב אף כי היא למעשה חפץ מותרות שכל מטרתו לגרום הנאה לערב אחד.

"השמלה שאנה בחרה הייתה פשוט פאר היצירה.
ימים רבים ולילות ארוכים, ישבה אמה הטובה ותפרה לבתה את השמלה המפוארת ביותר שיכלה לתכנן. את כל אהבתה וכשרונה השקיעה בהכנתה.
רקמה עשירה עיטרה את פתח הצוואר ואת קצות השרוולים. תחרה עדינה נתפרה לחזית השמלה, וממנה הוכנו גם הכפפות העדינות, הדקיקות, שתפארנה את ידיה של אנה. חרוזי פנינה קטנים חוברו בתשומת לב וזהרו על פני הבד הלבן. גם שובל ארוך נוסף לה לשמלה, כזה, שבנות המשפחה הקטנות תאחזנה בלוותן את הכלה אל חופתה, ושאפשר יהיה להסירו בשעת הריקודים."

קטע שלישי הזוג הצעיר מתחיל את חייו ואנה נרתמת לעזור בפרנסה:
התפירה כאן כמקור להכנסה כספית כמו גם בסיס למפגשי נשים, החלפת רעיונות, דעות, מתכונים ואופנה.

"עד מהרה התערה הזוג בחיי הקהילה המקומית. יחד צעדו בשבתות אל בית הכנסת, צמו ביום כיפור עם כל יהודי העיירה וחגגו את החגים כמקובל. אנה שלחה ידה בתפירה. אְָמנית הייתה. וילונות התחרה העדינים שלה שבצבצו מן החלונות, המצעים הרקומים, שכובסו ונתלו לייבוש בשמש, ושמלותיה היפות, התפורות בטוב טעם, העידו על כישרונה ללא מילים.
נשות העיירה, יהודיות ונוצריות כאחת, החלו להגיע לבית המטופח ולבקש מאנה לתפור גם עבורן. עד מהרה נמצאה לה פרנסה טובה בתחום זה וידיה מלאו סיכות, מחטים וסרטים צבעוניים, בו בזמן שביתה התמלא צחוק ופטפוט נשים ונערות."

קטע רביעי המלחמה טורפת את הקלפים:
התפירה משנה יעוד

"הגיעו כל העת חדשות מהחזית. הודעות על חיילים שלא יחזרו. על נעדרים רבים. העיירה התכנסה אל תוך עצמה. הנשים שנותרו לבדן, לא הזדקקו עוד לשמלות מפוארות ואף לא למונוגרמות מיוחדות על מצעי כלולותיהן.
החיים נעצרו.
אנה תפרה עתה מדים לצבא. תיקנה סָגִין שנקרע, הטליאה לבנים שהתבלו.
ידיה הפכו מיובלות ונוקשות בשל הבדים הגסים שטיפלה בהם".

קטע חמישי יש מי שאינו מעריך את המלאכה הנשית וחושב אותה לפחותת ערך:
התפירה כאן מייצגת את המעמד הנמוך בניגוד למקום ממנו באה פרידה, שם נחשבה לבעלת ערך בשל יכולתה לתפור.

" אך הגברת ברטה גרו' לא שלטה עוד בתגובותיה. היטב ידעה מתי קלפיה נטרפו, וּבַקְרָב הזה ידעה כי הפסידה, אך היא ביכתה את חלומה שאבד, ובחלומה זה בנה נישא לאריסטוקרטית כמוה. היא ביכתה את הנשפים שאליהם לא תוזמן, ונפרדה בלבה מהמפגשים המכובדים, שבהם מוגשות עוגיות קטנות אותן לא תטעם ותה נמזג בספלי חרסינה מעודנים שבהם לא תאחז. כל אלה, לא יהיו מנת חלקה בעולם שבנה היקר יינשא בו לבחירת לבו, התופרת הקטנה הסלובקית שלו. מנגבת את עיניה בממחטה הרקומה, קמה הגברת גרו' ממקומה."

קטע שישי פרידה נוסעת להתחתן ואיש מבני המשפחה אינו מלווה אותה:
השמלה הרקומה מגיחה ומשמשת כקשר בין האם לבת

"אנה שכבה במיטתה, אך כשנכנסה פרידה התיישבה באיטיות, מושכת מתחת למיטה ארגז עץ מגולף נעול במנעול קטן.
מעל צווארה הסירה שרשרת זהב דקה, ואת המפתח שהיה תלוי עליה תחבה אל חור המנעול ופתחה את הארגז. מתוכו, מבין קפלי בד מוסלין לבן ורך, שלפה בעדינות רבה שמלת כלולות.
נשימתה של פרידה נעתקה.
היא הרימה בזהירות את השמלה ונגעה בה כמו הייתה עשויה קצף ים, שבעוד רגע יימוג ויעלם. ידיה מיששו את התחרה העשירה שעיטרה את פתח הצוואר, את התחרה העדינה שבחזית השמלה ואת השובל הארוך שנוסף לה. בלי משים, חלפו אצבעותיה על כל אחד ואחד ממאות חרוזי הפנינה הקטנים שנתפרו אל השמלה ביד אוהבת לפני עשרים ותשע שנים בדיוק."

קטע שביעי פרנסה וקיום לצד שימוש נוסף במכונת התפירה:
פתרון של מצוקה

"היא הבינה כי בקרוב לא תוכל עוד…
ואז, כמו מתוך טרנס היא קמה. מחדרו של טיבי היא מוציאה את מכונת התפירה הכבדה. מרימה אותה בקושי.
המתכת קרה בין ידיה, המכונה מסורבלת, איננה נוחה לאחיזה ממושכת, אך פרידה נחושה בהחלטתה.
היא חולצת את נעליה, ויחפה היא מהלכת בסלון הקטן, כשמכונת התפירה נישאת כל העת בידיה.
הנה ושוב, הנה ושוב. מודדת את הצעדים. מקיר לקיר, מפינה לפינה. אחת שתיים שלוש ארבע חמש. סיבוב.
אחת שתיים שלוש ארבע חמש.
הצעדים קטנים. המכונה כבדה.

סגור