'צמדים' - גיליון 4

 © בנדי גרו, בודפשט

זֶה נָגוֹז מִבְּלִי שֶׁאַבְחִין בְּכָךְ,
לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהַבִּיט סָבִיב וּכְבָר נֶעֱלַם.
הָיָה זֶה מִזְּמַן, נִדְמֶה שֶׁכְּלָל לֹא…
כֵּן – תְּמוּנָה מֵחֲלוֹם, בְּוַדַּאי רַק זֶה.
בְּכָל זֹאת, קִיּוּם רְגָעִים חוֹלְפִים אֵלּוּ
הִשְׁאִירוּ לִי כָּאן מַזְכֶּרֶת נֵצַח,
שִׂמְּחוּ אוֹתִי וּמִלְּאוּ אוֹתִי תִּקְוָה.
בְּרֹאשׁ מוּרָם צוֹעֵד אֲנִי לִקְרַאת הַמָּחָר,
בְּשַׁלְוָה מְצַפֶּה לְמַכּוֹת הַגּוֹרָל,
הַדֶּרֶךְ לֹא תַּפִּיל לֶעָפָר.
מָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה
אֲקַבֵּל כְּתַמְרִיץ אֶת מַכּוֹתָיו הַקָּשׁוֹת,
כְּלִטּוּף עָדִין אֶת שְׁבִירַת הַמַּקֵּל.
יֵשׁ לִי כְּבָר עֲבוּר מָה לַעֲבֹד וְלִהְיוֹת סוֹבְלָנִי,
יֵשׁ לִי כְּבָר לְמַעַן מָה לִחְיוֹת וְלִסְבֹּל,
יֵשׁ לְפָנַי מַטָּרָה, כְּבָר יֵשׁ עֲבוּר מִי.
מִי שֶׁאִתִּי מִתְיַסֵּר וְאוֹתִי מֵבִין בַּכֹּל.
יֵשׁ מִי שֶׁיְּנַגֵּב אֶת מִצְחִי תּוֹךְ כְּדֵי יֶגַע הַיּוֹם,
מָצָאתִי סוֹף סוֹף בְּמִי אוּכַל לִבְטֹחַ!
עוֹד חֹסֶר הָאֱמוּנָה נִכְנַס בִּי פִּתְאוֹם –
"מָה אַתָּה מְגַבֵּב כָּל מִינֵי שְׁטֻיּוֹת?
אֵיפֹה הַנַּעֲרָה הַזֹּאת שֶׁאֶת מִצְחֲךָ תְּנַגֵּב
וְתֹאכַל מֵרָצוֹן לֶחֶם יָבֵשׁ?
אֵיפֹה הַנַּעֲרָה הַזֹּאת שֶׁבֶּאֱמֶת אוֹהֶבֶת
וּבְצָרוֹת תִּהְיֶה לְצִדְּךָ?
אֵיפֹה הַנַּעֲרָה הַזֹּאת שֶׁתַּשְׁלִיךְ רָחוֹק
אֶת הָעֹשֶׁר וְהֶהָדָר אִם הִיא יְכוֹלָה?"
בִּפְּרִיֵיבִיצָה,
שָׁם גָּרָה פְרִידָה שֶׁלִּי הַיְּקָרָה,
עָלֶיהָ אֲנִי מְדַבֵּר, עַל אוֹתָהּ נַעֲרָה קְטַנָּה!
לְחִנָּם, אֶת אֱמוּנָתִי לֹא תּוּכַל לְקַעְקֵעַ,
לֹא תּוּכַל לְכַבּוֹת אֶת אַהֲבָתִי הַבּוֹעֶרֶת
כִּי אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַנַּעֲרָה הַזּוֹ –
בּוֹטֵחַ בָּהּ
לֹא אַקְשִׁיב לִדְבָרֶיךָ הַמְּקֻלָּלִים!

24.12.193