לספר כדי לזכור

מאז ומעולם קינן בבני האדם הרצון להשאיר מאחוריהם משהו.
להוליד צאצא, להשאיר זכר, להותיר חותם, משהו שיחיה גם אחרי שהם עצמם יחלפו מן העולם.
זו אולי הסיבה שבני אדם מולידים ילדים, שהם רושמים את זיכרונותיהם, כותבים ספרים, בונים אנדרטאות וחורטים עליהן שמות.
לאחר שהעם היהודי כמעט ונכחד בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה, במהלכה איבד שישה מיליון מבניו, נשאלה השאלה הנוקבת, האם נגזר גורלם של אלה שהושמדו, נרצחו, נשרפו ומתו ומהם לא נותר זכר להישכח ולהימחק מלוח הזיכרון של ההיסטוריה?
בתחילת תקומתה של מדינת ישראל רבצה שתיקת השורדים כאבן על צוואר האומה, אך אט אט הלך והתגבש בקרב השורדים עצמם ובקרב בני הדור השני, הצורך לזכור ולהנציח.
סיפורים משם החלו להיכתב, שברי זיכרונות צצו מתוך תהום הנפש והצטברו אט אט לכדי עדות רחבת היקף, מטלטלת ונוקבת.

סיפורה של סבתי היקרה עליה השלום, פרידה, גיבורת ספרי 'אולי בכל זאת', הפך במשך שנות ילדותי למרכז הוויה ולנקודת ציון משמעותית עבורי בכל הנוגע להבנת תהליכים ומצבים משפחתיים שהתרחשו בזמן המלחמה והשואה.
החלטתי להצטרף למיזם החברתי החשוב – 'זיכרון בסלון', להיות אחת מבני הדור השני שיספרו את הסיפור של בני משפחותיהם לקהל שיבוא להקשיב.
זה קורה בסלון הביתי, במתנ"ס השכונתי, בערב אורחים המזמן לנפגשים מגע בלתי אמצעי עם גורלו של מי ששרד וחי כדי לספר, או עם זכרו של מי שלא זכה לראות בעיניו את הגאולה.
מאז ראה הספר שלי אור, כבר הספקתי לספר את הסיפור בפני קבוצת נערים ונערות בשיקום, בפני קבוצת מבוגרים בני ישוב אחד בגליל, בפני בני נוער ערב נסיעתם לפולין, בפני עובדי בנק לאומי ותושבי נשר במתנ"ס שאותו הם מאמצים. אני מתכוונת להמשיך בכך כל עוד אוכל וכל עוד יהיה בי כוח.
אני מחזיקה בדעה שהמספר 6,000,000 (שישה מיליון), הוא רק מספר שהמוח האנושי אינו מסוגל לתפוס לעומק את משמעותו, כל שכן כשמדובר בשישה מיליון בני אדם שנרצחו והומתו באלף מיתות איומות ומשונות. אבל כאשר מספרים על משפחה אחת, או אפילו רק על אדם אחד שאיננו עוד, אז השם מקבל פתאום פנים ועיניים, והאדם מגיח מתוך תהום הנשייה ומתגלים חלומותיו, ורצונותיו, ושמות ילדיו, וגבורתו וסבלו ומסכת חייו שנגדעה ואז… רק אז אפשר אולי להתחיל להבין את משמעותם של שישה מיליונים כאלה.