באין וודאות
פתיחה לערב השקת התערוכה – באין וודאות 17.6.2021
לפני מיליוני שנים נוצר מתוך התוהו – היקום שלנו. מתוך האין וודאות נולד סדר חדש. מים מול שמיים אדמה והר מול גיא ועמק ונחלים משובצים בתווך.
אבל האם באמת תמיד מצליח הסדר להישמר והאם אפשר לבטוח בשגרה שלא תפתיע אותנו?
כדור הלכת הכחול כבר הוכיח לאנושות, לא פעם, שהבלתי צפוי תמיד אפשרי. הרי געש מתפרצים, רעידות אדמה הופכות הרים למישור, שיטפונות וצונמי גורפים למצולות מיליוני חיים…
משחר ימי האנושות, ניסו בני האדם להילחם בכאוס המאיים לחזור ולהשתלט, ובעיקר ניסו להכניס סדר הגיוני משלהם לתוך כל זה. הם חילקו את השנה לחודשים, את הימים לשעות ואת השעות לחלקיקים זעירים. הם המציאו את מושג הזמן, בראו את המתמטיקה כדי להשתלט על תפיסת מושגים כמו כמות, מבנה, מרחב תוך ניסיון מתמיד להכניס הכל לתבניות ודפוסים – כאלה שניתן להבינן.
את השטחים חילקו בני האדם למדינות, ערים וישובים קטנים, ואותם הקצו לחלקות, פיסות פיסות. נחלות נחלות שיהיה סדר. שכל אחד ידע את מקומו.
ועדיין, למרות הכל שולטים בחיינו אי הוודאות, ההפתעה ואי הידיעה המוקדמת אודות העשוי להתרחש. וכל שנעשה על מנת למנוע או לדעת מראש נדון לכישלון.
אי הוודאות היא חלק מחיינו ועל כך נאמר "הבלתי צפוי הוא הצפוי ביותר" .
בתערוכה שאנו משיקים היום, אותה אצר ברוב תבונה וכישרון הצייר והמשורר אריה רובינוביץ ובחסות כתב העת הספרותי בין סגול ובין תכלת בעריכתו של פרופסור עפר עציון, מוצגות יצירות מתחומים שונים. ביצירות אלה ביקשו האומנים לבטא את המושג אי וודאות כפי שהוא נתפס בעיניהם, דרך עולם היצירה הייחודי שלהם.
חלונות נפתחים אל אין, דלתות ושערים נפערים אל חללים נעלמים השתקפויות אמיתיות או מדומות של דבר בדבר, שירה מחפשת דרך אל בית שאיננו עוד, אל חיים שנחלמו, בין סדקים, גלים וסערות מופרת ההבטחה ופרח נובט מתוך תוהו. מילים נוצרות מתוך שתיקה ומתוך האין וודאות עולה וצומחת עיר ומבין בתיה נשמעות פעימות ליבה.
ענת גרי לקריף – באין וודאות יוני 2021
נסיעה/ © ענת גרי לקריף
נָסַעְתִּי לְשָׁם
אֶל מָקוֹם בּוֹ הַשָּׁמַיִם רְחוֹקִים
וְסוֹגְרִים
וְהָאֲנָשִׁים בּוֹ רְחוֹקִים
וּסְגוּרִים.
נָסַעְתִּי וְלֹא יָדַעְתִּי אָנָה אֲנִי בָּאָה.
שְׁעָרִים נִפְתְּחוּ אֶל
אֶרֶץ תֹּהוּ
שְׁבִיל הוֹלִיךְ אֶל מִסְדְּרוֹן
מִסְדְּרוֹן הוֹלִיךְ אֶל חֶדֶר
שֶׁנִּפְתַּח אֶל
חָצֵר מְעֻשֶּׁנֶת
סְגוּרָה.
שְׂרָף עֵצִים דִּמֵּם, נָטָף,
צָרַב חוֹתָם עַל גֶּזַע
וְהַנֶּפֶשׁ,
הוֹ הַנֶּפֶשׁ הַכְּלוּאָה…
אָנָה תְּדַמֵּם?
אֵין לָהּ מָקוֹם בֶּחָצֵר
הַקְּטַנָּה
לִפְרֹשׂ יָדַיִם אֶל חֹפֶשׁ
שֶׁנִּסְגַּר
בַּחוּץ.
רַק נַקָּר חָרוּץ מַתְמִיד בִּנְקִישָׁתוֹ,
עָסוּק,
חוֹצֵב דַּרְכּוֹ בַּגֶּזַע.
תְּכֵלֶת שָׁמָיו פְּתוּחָה אֶל יוֹמוֹ,
פְּשׁוּטָה תַּכְלִיתוֹ,
אֵין בָּהּ שְׁעָרִים, אֵין מִסְדְּרוֹן וַחֲצֵרוֹת מְסֹרָגוֹת
בִּרְצֹתוֹ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו.
וְהַשָּׁמַיִם קְרֵבִים.
