אמת וחובה - תערוכה

הצהרת אמן

האם הדבר שאני רואה הוא הדבר האמתי? האם גם במציאות מתרחשת החוויה כפי שהיא נתפסת בעדשת המצלמה, או שמא באמת תמונה בלבד אינה מספיקה כדי לתפוס את הרגע בשלמותו? האם צילום מספר את האמת כמו שהיא או אולי הוא נתון לפרשנותו של הצופה, למצב רוחו, להלך נפשו, לחוויותיו האישיות… ?
קליק על המצלמה הוא רק פריים אחד מתוך סצנה שלמה אך הצילום נעדר קול, ואין לו יכולת להעביר ריח או מגע. מה שעובר מן הצילום אל הצופה, האם הוא הדבר? ומה יקרה לי, מה ארגיש או אחשוב אם אצפה באותו צילום ביום אחר… ?
כאשר אני מצלמת אני רואה את מושא הצילום דרך העיניים שלי. משהו בו מושך אליו את מצלמת העדשה ואני מקליקה.
אחר כך, בבית, כאשר אני מתבוננת שוב בצילומים אני יכולה לבנות לעצמי תיאוריה שלמה על מהות החוויה שאותה חווה או חש מי שצולם.

לדוגמא: האם הילדה על החוף פוחדת מהגלים או משתעשעת בהם?
האם העורב המטייל כה קרוב לראשי האנשים (הקוראים בספר או משתזפים בעוד עיניהם עצומות) הוא ידידותי? או שמא יתעורר בו פתאום יצר הניקור… והאם סרטו של היצקוק עומד להתגשם מול עיניי? ועוד…

הפתחים הרבים הנפערים במסדרונו של הבית הישן… לאן הם מובילים? ומי היו אלו שגרו בהם? ועל מה חושבת האישה המסתורית כשגבה אלי ופניה אל הנרות אותם הדליקה במערה הקדושה?
מה הביא אותה להתפלל כאן? על מה ומי היא מבקשת?
סיפור שלם ואף לא אמת אחת ברורה ומוחלטת.
גם לו עמדתי קרוב, במרחק שמיעה נניח, ויכולתי לתפוס באותו רגע מדויק את מהות החוויה הרי שממרחק של זמן, כל שכן בשעת פרסום הצילום, יכול כל אחד ואחד להקשיב להדים שמהדהד הצילום בתוכו ולרקום לו סיפור משלו.
עוד אני תוהה: האם מתן שם לצילום מכוון את הצופה לחוויה שלי או מותיר לו מרחב למחשבה חופשית.
חומר למחשבה.

ענת גרי לקריף