ענת יקרה,

קראתי את ספר שירייך "מים בכף היד" ונחפנתי אל תוך כפות ליבם של השירים. פסעתי ביניהם, טיילתי בתוך המילים והצלחת לרגש אותי עמוקות.

כבר בשם הספר יש אמירה שכמו מים בכף היד שאי אפשר לשמר  אותם כך גם אי אפשר לשמר את הרגעים החולפים בחיינו שחומקים כמו המים ביד והשירים באים להנציח את הרגעים לתמיד.

השירה כאן מניחה יד פתוחה, ומתעדת את הרגעים העתידים להיעלם וכל שיר הוא ניסיון ללכוד טיפה אחת של אמת, של רגש, של חיים שזורמים מבעד לחריצי הלב.

באמירה עדינה אך עוצמתית, בדיוק מרשים ובתנועה רגישה כל כך – העברת את התחושות, ההרהורים והחוויות.

דיוק התיאורים שלך סחף אותי כגל רך, שנוגע ברוך והוביל לתוך נופי מילים מתמסרים. הרגשתי חיבור כן לחוויות שאת מציירת, ותחושת הזדהות.

את משרטטת את מהלכי החיים בעדינות מופלאה, ומזמינה את הקורא להתבוננות פנימית, לעיתים אפילו כזו שמפתיעה בעוצמתה.

לשירים קול מדויק צלול ועשיר בהתייחסות למציאות פנימית וחיצונית.

שירים רבים דיברו אלי:

בשיר "טלאי לילה" עמ' 6 צללתי לקרקעית המילים, והדימויים בו יצרו תמונה לירית.

השיר "ברגע הזה" עמ' 8 עורר בי התרפקות על רגעים אישיים ואפשר לי כמעט לעוף.

בשיר "גבול" עמ' 10 הרגשתי את המתח המדויק בין המתבקש לחייב ובין הרוצה והעכשיו.

המילים שלך חוצות תחושות, חלומות, משאלות. הן נדמות לציפורים נודדות, שמביאות חיבוק – ואז פתאום מתהפכות ומגלות את הפער שבין הלב לבין המילים. בדיוק כמו בחיים.

בשיר "מהגרים" עמ' 23 נדדתי איתך – לא רק בגוף אלא גם בנפש.

ובשיר "מרחק הצעקה" הצלחת לגעת בנימים הדקים של החיים הזורמים בתוכנו ולצייר את התקווה שהיא מתה אחרונה שהרי הלב פועם באמונה עד לנשימה האחרונה.

פגשתי בדימויים נפלאים שמזמנים לקורא שפע של צירופים מקוריים ומפתיעים:

"הבוקר מתחיל כמו טפטוף",

"נפרמת שמיכת הטלאים של הלילה",

"ריח שלג",

"מרחק הצעקה"

"מחנות רוחנו"

"מרופדים בחלומות", ו"קצה המחר" ואפילו בכביסה את מפיחה חיים.

השירים מעוררים מחשבה ומזמינים להרהר, לתהות ולהתעמק בחיים שאנו חיים כמו למשל בשיר שבעמ' 102 "תמיד תהיה לנו פריז, אך האם תמיד יהיה לנו אותנו?" – שאלה פילוסופית שמחלחלת לנפש.

בשירים יש נגיעה בקצוות הנפש ובחיים שמאפשרים לחלומות לחיות. הם מלאים בניגודים אנושיים ונעים בין עבר להווה, בין חלום למציאות.

הספר סוקר את קשת הרגשות האנושית – עצב, אהבה, געגוע, חלום, אובדן ותקווה – ומוביל את הקורא במסע רגשי שבו ניכרת הרגישות והאכפתיות שלך.

התחברתי מאוד לשיר "כתבי עלי" עמ' 6 שריגש אותי במיוחד, והרעיד את נימי לבי.

ובשער הסיום  "המחוגים של הטבע" – את משרטטת תובנה עמוקה על מעגלי החיים. בשיר "רגע אחרי" עמ' 203 "כשאמות מתוך חיי ואיוולד אל תוך מותי" – הענקת הצצה פיוטית אל מחזוריות הטבע ואל נפש האדם כאחד.

השירים שלך מעניקים לקורא את המרחק שמאפשר התבוננות על החיים ומציירים לא רק תמונות, אלא חוויות חושיות ומחשבתיות חושית ומחשבתית, מלאה בניגודים אנושיים – בין קצוות, בין עבר להווה, בין חלום למציאות.

שמחתי לעבור בין תחנות חייך ולצעוד לצידך בשירה.