זה הכוח המאפשר לה לחדור, להציף, להגיע לאותם מקומות בלב שהיו סגורים, לעורר את הרגש ובכך, לאפשר לשומע להתחבר למילים.

אחר כך, המשיכו גלגלי ההיסטוריה לגלגל את רצף האירועים. והנה, זו כבר ההיסטוריה הפרטית שלי.
במקרה (או שלא), נתקלתי בפייסבוק באיזו הצעה, פניה לְכּוֹתבים לבוא לאולפן ולבדוק אפשרות להלחין את שיריהם.
התעניינתי ונקבעה פגישה.
במקום פגשתי אנשים נוספים. כותבים, משוררים וחולמים…
במקרה (או שלא), הייתה שם גם הגב' אילנה מאור, דר' לכימיה וגם משוררת.
התברר שהיא חיפאית, פרט שיתברר בהמשך כמשמעותי מאוד עבורי.
לאחר שקראה כמה משירַי ואהבה אותם, הציעה לי אילנה להצטרף למפגשי כותבים המתקיימים בחיפה בכל חודש.
התלהבתי מאוד. הרי לפני רגע לא ידעתי דבר על קיומם של מפגשים אלה.
באתי והתאהבתי. הקבוצה פתחה בפני דלת לעולמם של היוצרים.
סופרים ומשוררים, חלקם פרסמו ספרים רבים, אחדים הוציאו לאור ספר או שניים, והיו ביניהם כמוני, שעדיין רק חלמו.
מאותו יום, התמדתי להגיע לכל המפגשים באדיקות. במהלכם הלכתי ונפתחתי, העזתי להשמיע את קולי והקראתי את שירי. קיבלתי תגובות אוהדות והחלום לפרסם ספר שירים החל לטוות קורים סביבי ובינתיים, הולחן השיר 'שומעים את צעדיך' ושודר ברדיו ובטלוויזיה.

ואז זה קרה.
משהו הבשיל בי. איזו הבנה פנימית, שזה חייב לקרות עכשיו. שדי חיכיתי והשנים חולפות. החומרים במגירה מצטברים. זה עכשיו או כבר לעולם לא!

באחד הימים דחפה לידי חברה פתק ובו מספר הטלפון של יאיר בן חיים.
באותה תקופה הגה יאיר רעיון מגניב בשם 'ספרא טבא'.
הפרויקט תוכנן כך, שבמהלכו יוצאו לאור, במקביל, שמונה ספרי שירה של שמונה כותבים, הכל יתועד ויוקלט וישמש בעתיד ליצירת סרט דוקומנטרי אודות קבוצת 'ספרא טבא'.

אהבתי את הרעיון, בו ברגע החלטתי לפרסם את החומרים שנאספו, לצאת מהמגרה, להוציא לאור את הקול שבתוכי ולאפשר לו להיות נוכח.
ידעתי – הכל חייב לצאת. הקול חייב להישמע.

החוזה נחתם ויצאנו לדרך.
תהליך הוצאת הספרים לאור לֻוָּה בצילומים וקטעי ווידאו, הוקלטו ראיונות עם הכותבים והתקיימו מפגשים בין חברי הפרויקט. כמי שחובבת צילום וטבע, סיכמתי עם יאיר, כי צילומי הראיונות שיערכו עמי, יצולמו באתרים האהובים עלי.
כך גררתי אותו לשמורת הטבע אכזיב שם צילמנו על רקע גלי הים, פקדנו את שמורת אפק, מחוז ילדותי, וצילמנו על רקע ברכות המים ושפע הציפורים וגם נסענו לצלם את פריחת השקדיות בישוב הרדוף. כל הזמן קראנו שירה ודיברנו על אותם נושאים המרגשים אותנו ככותבים ומעוררים בנו את המוזה.

ביוני 2014, בדיוק בשבוע הספר העברי, ראה אור ספר השירים "שומעים את צעדיך" וכשנתיים אחר כך נבחרו מתוכו בקפידה ארבעה עשר שירים ונמסרו להלחנה.
הדרך להלחנה הייתה מפותלת.
ההיכרות שלי עם המלחין ניסן פרידמן נמשכה זמן מה, היינו צריכים למצוא את הקול המשותף לשנינו, את הלחן הנכון שיחבור למילים ויהפוך אותן לשיר מתנגן.
כיוון שאינני מבינה דבר במוסיקה או בתווים, חייבת הייתי ללמד את עצמי לתת אמון באנשים העושים במלאכה. אציין כי אין זה דבר קל עבור יוצר, לשחרר את יצירתו, לתת למישהו אחר, זר, לגעת בה, לפרש אותה כרצונו, לבנות לה בית עשוי לחן, עיבוד וצלילים.
ניסן ואני נפגשנו פעמים רבות באולפני לירי, עם המוסיקאי יאיר סתוי שערך את כל העיבודים לשירים,
פה ושם נאלצנו להחליף איזו מילה בשיר, שתתאים למקצב ההולך ומתהווה, התווכחנו על גובה הצלילים ועומק הלחנים ובסופו של דבר צלח התהליך והגיע לסיומו. גם העיבוד הושלם, ומכאן עברנו לשלב הבא.
בָּחַנּוּ זמרות רבות ולבסוף בחרנו פה אחד את רחלי וולשטיין, זמרת בעלת קול קטיפה שהצליח לבטא את הרגשות אותם כתבתי בשירי. קולה הענוג השתלב במילים הכתובות, הנעימות נסקו אל על והמילים שיצאו מתוך נשמתי קיבלו פתאום לחן ועלו והתנגנו מתוך דפי הספר.
התקליטור ראה אור בפסח שנת 2016 וזכה להשקה מכובדת ומרגשת בבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב.

2016 הייתה השנה של סגירת המעגלים.
מצד אחד הולחנו שירים מתוך ספר השירים, חלקם שודרו ברשת ג' על ידי השדרן הידוע אבנר נעים
ואחרים בתחנות רדיו אינטרנטיות, בערבי השקה שונים.

ומצד שני, באותה שנה בדיוק ראה אור גם ספר הפרוזה 'אולי בכל זאת' עליו עמלתי כשלוש שנים. גם על תהליך זה ניתן לקרוא כאן תחת הקטגוריה המתאימה.

בעולם הדיגיטלי, הממוחשב והטכנולוגי, עולם בו הרשתות החברתיות משמשות כתחליף מהיר, ויראלי ויעיל מאוד לעיתונות ולתקשורת הישנה, קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לפרוץ עם שיר חדש לרשימות ההשמעה (הפְּלֵיילִיסְט), של תחנות הרדיו הממלכתיות. לשם כך נדרשים קשרים עם אנשים המקורבים לתעשייה, מרפקנות וחוצפה, וגם עצבים של ברזל, יכולת לספוג דחיות אין ספור ולשמוע דלתות נטרקות בחוזקה, אך אני מקווה שעובדות אלה, לא תעמודנה בדרכם של היוצרים ולא יהיה בהן כדי לרפות את ידיהם של הכותבים, המלחינים והזמרים שאינם מוכרים עדיין, וששום דבר לא ימנע מהם להמשיך וליצור את יצירתם.
בהחלטתי לשדך לחנים לשירי, בחרתי לעשות את מה שאני אוהבת ומאמינה בו. הלכתי בדרכי. פחות חשבתי על פריצה מוסיקלית (אם כי גם חלום קטן זה מסתתר לו עדין אי שם וטווה את קוריו), ויותר פעלתי מתוך צורך פנימי שמשמעותו – הגשמה.
אני תמיד שמחה לשמוע מאנשים שהם אוהבים את התוצאה, מתחברים למילים וללחנים ופשוט נהנים להקשיב לשירים.

סגור