בגיל תשע קיבלתי במתנה מחברת עם מנעול. מין ספר זיכרונות קטן בכריכה אדומה.
התחלתי לתעד בו את הימים העוברים עלי, חוויות פשוטות והתרשמויות של ילדה מכל מה שהיא עוברת. כתבתי כל חוויה בצורת סיפור, כאילו אני מתארת את הכל עבור מישהו אחר.
אחר כך המחברת התמלאה אבל אני המשכתי.
התחלתי לכתוב יומן חיים והתמדתי בכך לאורך שנים רבות, אפילו כשכבר הייתי נשואה ואמא.

ומאז גיל תשע ועד היום אני כותבת.
בכל מקום שבו יש דף ועט. וללא שליטה כשהמוזה באה לבקר.
זה קורה בעיקר בלילות, כשהעולם משתתק והנשמה נפתחת.

בשנים שבהן גידלתי את ילדי וכשעוד היו קטנים, התרחשה הכתיבה בעיקר ליד שולחן המטבח, מרכז הבית וההתרחשות.
כיום, כשילדי בגרו סידרתי לי חדר עבודה משלי ובו אני מסתגרת, שוקעת בכתיבה ושוכחת להביט בשעון.
יש הבדל עצום בין כתיבת שירים לכתיבת סיפור קצר או פרוזה.
השירים התחילו להיוולד בסביבות גיל 16. תחילה היו בוסריים ולאחר מכן התפתחו והכתיבה השתכללה אך השירים הם חצופים. הם באים ברגע שמתחשק להם ואינם מבקשים רשות להיוולד. לכן אני מחזיקה עט, דפי נייר ופנקסים לכתיבה בכל מקום אפשרי, כי ברגע שמגיעות המילים אין לשיר סבלנות והוא חייב להיכתב מיד. אחרת… פוף! בורח ונעלם.

בעידן הטלפון הסלולרי זה נהיה קל יותר. אפשר להוציא את המכשיר, לכתוב בו וגם להקליט לתוכו את השורות לפני שנמוגות מעצמן. לכתיבת פרוזה, לעומת זאת, נדרשת התכוונות ויעוד זמן.
הפרוזה היא ישות מפונקת, דורשת זמן משלה, ריכוז ושקט. היא לא נשלפת ולא מגיחה מעצמה ויש להקדיש לה תשומת לב וגם, אסור לי לוותר לעצמי כשהיא מתעכבת. ההתמדה היא המפתח ורק בעזרתה אוכל לכתוב ספר או סיפור. 
אני חיה יוצרת ופועלת בקריית ביאליק ומתגוררת בשכונה הישנה ובאותו בית שבו נולדתי, בית אותו ירשתי מסבי וסבתי ושעל שיפוצו והרחבתו טרחנו במו ידינו.

אני אוהבת את נוף השדות הנשקף מחלונות ביתי והחלום היחיד הקשור למגורים הוא, לו ניתן היה להוסיף את מראה הים שישתקף מהחלונות שבצד השני.
נשואה לארנון לקריף מאז שנת 1983 יש לנו שלושה בנים בוגרים ושני נכדים.

במהלך חיי רכשתי ידע בתחומים רבים – למדתי מזכירות רפואית ועבדתי מספר שנים בבית חולים, כמו כן רכשתי בעניין רב את מקצוע האופטיקה.
לימודי עיתונות ותקשורת באוניברסיטת חיפה הביאו אותי לעיתון, ואילו אהבתי לרדיו הובילה אותי לשדר בתחנה מקומית קרוב לעשר שנים.

בנוסף לימדתי חינוך פיננסי לילדים מחוננים, והדרכתי משגיחים ורכזי בחינות. לפני מספר שנים פתחנו, ארנון ואני, סוכנות ביטוח עצמאית ועל מנת שאוכל להצטרף אליו לעסק, יצאתי ללימודים מסודרים, והוצאתי רישיון לעסוק בביטוח פנסיוני.
האמנות אף היא משכה אותי, עסקתי למעלה מעשר שנים ביצירה, עיטור ושיפוץ כלים עתיקים.
יצרתי תכשיטים והלבשתי כדי חרס ענקיים בשלל דוגמאות.
כתיבה מהווה חלק בלתי נפרד מחיי ובשנים האחרונות ממלאה יותר ויותר את מרחב הזמן והעניין שלי.

בנוסף לכתיבה, התאהבתי בשנים האחרונות במצלמה. בעזרתה ובאמצעותה אני משלימה את הכתיבה בצילומים ואת המראות המצולמים מגבה בכתיבה.
גיליתי שהתיאורים בשירים שלי הם ציוריים ואילו הצילומים מספרים סיפור וגם …להיפך.
כתיבה היא חלק משמעותי מאוד בחיי ואליה מצטרף הצילום.

שמשמעותו – להקפיא את הרגע, לגנוב פיסת נוף, זווית ראיה, נקודת מבט ייחודית. לצלם ולנצור לנצח.
יש משהו ממכר ביכולת להביט אל העולם מבעד לעדשת מצלמה. המסגרת הנוצרת מסביב לאוביקט הנלכד מייצרת עולם שלם וחדש לחלוטין, ואותו אני מבקשת לשמר.