אנו קבוצת כותבים, משוררים וסופרים, הנפגשת אחת לחודש במתנ"ס דן שבקריית ביאליק.
את פעילותינו התחלנו בחודש ינואר 2015, בתמיכתו של אלי דוקורסקי ראש העיר קריית
ביאליק, כשברכתו ועידודו מלווים אותנו.

מטרת מפגשי הכתיבה העניקה לקבוצה את שמה – "כותבים קוראים ומדברים שירה".
לקראת כל מפגש נבחר נושא לכתיבה וכל אחד מחברי הקבוצה מוזמן לכתוב שיר או סיפור בהשראתו. במפגש החודשי אנו מתכנסים לקרוא ולדבר את מה שנכתב מהלב. המפגשים מהווים כר נרחב להפריה הדדית, להעשרת עולמם הלירי הפנימי של המשתתפים ומאפשרים שיח פתוח ונטול ביקורת, על כל מה שמסעיר ומטלטל את הנפש.
אסון השבעה באוקטובר, עוצמתו ועומק השבר שנפער, תפסו את כולנו בלתי מוכנים.
רצף האירועים המחרידים של האסון הקולקטיבי – כשברקע מספר נפגעים, נרצחים, הרוגים, נעדרים וחטופים הולך וגדל – הותיר עם שלם בהלם ובאלם.

גם אנו, אנשי המילה הכתובה, המוצאים תמיד נחמה בהבעה שבכתב ומנתבים את הרגש אל הדף – מצאנו עצמנו בתחילת המלחמה חסרי מילים…

רק מאוחר יותר, כשהידיעות לא פסקו מלזרום, השמות הצטברו ומסעות לוויה אינסופיים יצאו מכל ישוב ומכל שכונה, נמצא בנו שוב הכוח לכתוב.

היו בינינו כאלה שהמוזה נדמה בהם ונרדמה, לא הצליחו להתאושש ולא כתבו ימים רבים.
ולעומתם, היו אלה שהמוזה בערה בהם יומם וליל, לא הניחה להם לעצום עין והם מצאו מפלט בכתיבה.
"זה באמת לא פשוט כלל לכתוב בימי מלחמה וצער. אנשים אינם עשויים מקשה אחת ולכל אחד האילוצים והתסכולים שלו. אני, מההתחלה, הודיתי והודעתי, לעצמי וליקום, שאפסו לי המילים וקשה היה לי לכתוב, אך אין בי קנאה באחרים שדווקא מצאו את היכולת להביע וכתבו מעומק הלב. כל זה קשור למבנה האישיות והכוח הפנימי להתמודד עם סערות הנפש הפגועה."
(תלמה כנעני ז"ל)

גם במהלך שנת המלחמה הראשונה, משבעה באוקטובר 2023 ועד שבעה באוקטובר 2024, הקפדנו להמשיך ולהיפגש, הוספנו לבחור נושאים שונים לכתיבה והבאנו את יצירותינו לקריאה משותפת.
בחלוף שנה, התחוור לנו, כי למרות שנושאי הכתיבה שבחרנו הם מגוונים, בכל זאת ומבלי משים, נוגעות יצירותינו שוב ושוב במלחמה ובהיבטיה השונים ומבטאות את הכאב והכעס, חוסר האונים והעצב על האובדן הנורא. ראינו כיצד ההלם והפחדים מצאו ביטוי בכל שיר
ובכל סיפור וכיצד המלחמה נוכחת במילים וביניהן.

365 ימים כתבנו על אוקטובר ארור שלא נגמר.
ואז החלטנו לאחד את שפע היצירות לאמירה אחת נוקבת, זועקת, רְווּיַת כאב ובסופו של דבר, גם מלאת תקווה לבואם של ימים אחרים, ימים טובים יותר, ימים של ריפוי ושקט.

ענת גרי־לקריף
אוצרת האנתולגיה, מייסדת ומנחת הקבוצה

ביום אחד, באוקטובר 2023, השתנה הכול.
מילים רבות נאלמו, ואחרות נולדו מחדש מתוך השבר.
19 משוררים נפגשו שוב ושוב, כתבו, קראו ושיתפו. כך נרקם ספר זה – עדות פיוטית לשנה אחת רצופה כאב, זעם, חוסר אונים וגעגוע, אך גם חיפוש אחר נחמה, ריפוי ותקווה.
זהו ספר על שברים – ועל היכולת לאחות אותם במילים.
זו לא רק אנתולוגיה של שירים, אלא פסיפס של קולות ולבבות פועמים המתעקשים לומר: גם בתוך החושך הכבד אפשר להדליק אור קטן.
בדיוק כפי שאמר קיקרו: "היכן שיש חיים – יש תקווה."
ולאונרד כהן הוסיף: "העולם נשבר לכולנו, ודווקא במקום השבר נכנס האור."
והיטיב לנסח פרדריך ניטשה "מי שיש לו לְמָה, יוכל לשאת כמעט כל איך