סיפור קצר

חוה ישבה על הספסל הזה כבר שעות. אצבעותיה הארוכות, החטובות, חולפות שוב ושוב על השלט הקטן, מלטפות את האותיות, עוברות על קווי המתאר שלהן, מקיפות את עיקולי המילים הכתובות, את הסלסול המיוחד של האותיות הסופיות, את מספרי התאריכים. 'אדוארדו ופְּנֵלוֹפֶּה סמואלס מבריטניה'. חיו ונפטרו זה מכבר וביקשו להנציח את שמם לעולמי עד, כאן, בגינת הבכי הקטנה הזו. כך קראה חוה למקום הזה בינה לבין עצמה.
"אלך מעט אל גינת הבכי שלי", הייתה אומרת לעיתים, כשגוש גדול עמד לחסום את גרונה והיא הרגישה שעוד מעט ורגליה לא יוכלו לשאתה עוד.
ימים ולילות עשתה ליד מיטתו של אהובה בשעה שהוא, מורדם ומונשם, נאבק על כל דקת חיים. האורות בחדר שבו שכב לא כבו אף פעם ולעיתים קרובות הייתה חוה מאבדת את תחושת הזמן "תוכל לומר לי מה השעה"? הייתה שואלת את אחד מאנשי הצוות ומיד מוסיפה בהתנצלות : "בבוקר או בערב"?
הם עמדו להינשא. את זאת זכרה היטב, אבל לא הצליחה לזכור את התאריך שבו היה אמור להתקיים האירוע. הכל נמחק מראשה באותו ערב גורלי. כלומר כמעט הכל.
העניינים שבשגרה פינו מקומם לדאגה אינסופית, להמתנה מורטת עצבים, לתקוות שנעו על גלי הייאוש, לבכי שאותו פרקה רק בגינה הקטנה שלה…
כבר הייתה לה שמלה. הם בחרו אותה ביחד כשנסעו לטיול ברומא. החנות הקטנה המיוחדת התגלתה במקרה באחת הסמטאות המתפתלות שמאחורי השוק ההומה. ליד אחד הדוכנים ישבה לה חתולה אפורה מקסימה, מתמסרת בהפקרות לשמש הצהריים החמה ולליטופיה של חוה.
"יש לה גורים" לחשה חוה, מלטפת בהנאה את הפרווה החלקה. "אני מרגישה את הבטן הרפויה שלה. הייתי רוצה לראות אותם, הם בטח יפים כמוה". החתולה, כמו שמעה את הבקשה, התמתחה לה פורשת כפות רכות ומבליטה את כרסה לליטוף אחרון ואז פנתה ופסעה לתוך הסמטה הצרה וחוה, בעקבותיה. הסמטאות הלכו והתעקלו זו לתוך זו, מבוכי בתים, כניסות, דלתות, גינות קטנות. לפתע זינקה החתולה מעל שער גבוה וחוה פנתה אליו באכזבה. ואז, היא ראתה אותה. אותה השעה הייתה החנות ריקה מקונים. 'סיאסטה', אמרה הבחורה שישבה בכורסתה סמוך לדלת החנות, עצומת עיניים, מתמכרת לקרני השמש. "סיאסטה סניורה", חזרה ואמרה, רומזת לחוה שתלך ותשוב מאוחר יותר כשהמנוחה תסתיים. אך חוה לא הסכימה לוותר. סימנה לבחורה להמשיך ולנמנם ובחוצפה ישראלית פסעה עוד צעד וכבר היא בתוך החנות.
בדים דקים התנופפו מסביב, מלמלות ושיפון, ויסקוזה ואורגנזה, תחרוֹת עדינות ורקמות משובבות לב. ידיה נמשכו אל הבדים, מלפפות אותם סביב אצבעותיה, ממששות את המרקמים העדינים, אוחזות בשולי הבד ומביאות אותו אל הלחי להשלמת התחושה. הוא הביט בה. פיו התעקל בחיוך אוהב. היטב ידע את אהבתה למגע. בדים וצבעים, פרוות חתולים, תחושת קליפת הפרי על בשרה, אצבעותיה הלופתות את שערו, מנגנות על עורו החשוף, ננעצות בתשוקה בגבו…
"אני רוצה שמלה מן הבד הזה", שמע אותה אומרת וידע באותו רגע, שמכאן הם לא ייצאו בלי שמלה.
הבחורה המנומנמת התעוררה זה מכבר והואילה לתת שרות לחוה הנלהבת.
הם שבו מן הטיול ברומא ובמזוודתם צרורה שמלת כלולות עדינה ומיוחדת.
חוה לא רצתה חתונה גדולה. אבא אין לו ואמו, הן לא תוכל להגיע. היא ידעה זאת היטב ולא רצתה להכאיב לו בהזמנת אורחים רבים. משהו צנוע, ליד הים בשעת בוקר לא מאוחרת. יוגשו פירות טריים ומאכלים פשוטים ואחר כך היא תפשוט את שמלתה ותזמין את כולם לטבול בכחול המטורף הנפרש מולם.
איש מהם לא צפה את האסון המתקרב. לא ראו את המשאית שהגיחה מעבר לפינה ונהגה, הלום בירה ועייפות מאבד את השליטה ברכבו ושועט לעברם, מנפץ בדרכו מכוניות, חלונות ראווה ואת גופו של אהובה שקרס לידה על הכביש שמוט ומרוקן כבובת סמרטוטים.
היא לא זכרה את צווחות השבר ואת זעקות האנשים הקוראים לעזרה. לא זכרה את צופרי האמבולנס הקורעים את דממת הערב היורד ולא את פני הרופאים היוצאים ונכנסים מחדר הניתוח במשך 14 השעות הבאות. זכרה רק שקראו בשמה ושאלו אותה בלחש ובעדינות, כמו פוחדים להבהיל אותה יותר ממה שכבר, אם יש לו אחים.
"הוא איבד הרבה דם", אמרו, "ואת הטחול, ויש לו המון שברים אבל הגרוע מכל הוא שהוא עומד לאבד את הכבד. אח יכול היה לתרום לו אונה. אולי נוכל לאָתֵר…"
הם השתתקו כשראו אותה מנידה בראשה לשלילה.
"אין לו אחים." אמרה. "אין איש. רק אמא מבוגרת חולה ורחוקה."
ומאז…היא כאן. ממתינה. אולי יהיה להם מזל ויימצא תורם. אולי תוכל עוד להוציא את השמלה מן המזוודה וללבוש אותה יחפה ומרחפת מול הים שהיא כל כך אוהבת.
ים כחול, שמש ורוח… חוה נזכרת בכל אלה, מרחיקה מראשה את מבנה הבטון האפור שהשתלט על חייה ואת השבועות האפורים האחרונים. מחשבותיה נצבעות תכלת וטורקיז ונושאות אותה הרחק הרחק מכאן. היא כל כך אוהבת את השמש האוהבת לשחק במחבואים עם הרוח. כל פעם שזו יוצאת מגדרה מיללת ושורקת, השמש מסתתרת מאחורי צעיף של ענני כבשה. שום דבר לא מעניין אותה. היא מתערסלת לה בתוך הפוך הצמרי הזה, מאירה בקרניה את כל שמיכות העננים וכאשר קרן שובבה שלה יוצרת צוהר קטן בין ענני הכבשה, הרוח הזעפנית מכופפת עצים ומפילה דוודים מגגות הרעפים האדומים. היא משתוללת. יודעת גם שאף אחד לא יכול לעצור את המחול הזה שלה אפילו לא השמש….."
חוה מנמנמת על הספסל, עיניה עצומות ודמיונה מפליג הרחק אל תוך החלומות שלה, כמו ספינה החותרת נחושה בלב ים. היא חשה פראית ועקשנית כמו הרוח, חזקה כמו השמש, נושמת ורוטטת כמו הים הנפרש בדמיונה, מקווה ומתפללת שלא ייעצר המחול הזה שלה. שלא יפסק המחול הזה שלהם.

סגור